כל סטודנט לכלכלה יגיד לכם שוודאות היא תנאי הכרחי לעסקים ואם אין וודאות, כמו עם משבר הקורונה הרי שיש לנסות למזער אותה. להראות שיש “בעל בית”, שיש יד בוטחת על ההגה וההחלטות מתקבלות לאחר מחשבה ויוצאות לפועל. כל זה, לצערי, לא קורה.

בתחילת המשבר יצאנו כולנו לרחובות, זעקנו זעקת אמת על אובדן פרנסה. היינו שם בעלי עסקים קטנים, בעלי מסעדות, אומנים ועובדי במה, אנשי תיירות ומורי דרך. ערב רב של ישראלים שרוצה לעבוד ולהתפרנס. כשהסגר נפתח אט אט חלקנו התחיל לחזור, בזהירות, לעסקיו. לנסות ולהרוויח מחדש ולמלא את הבור הכלכלי העצום שנפער. התחלנו לצאת פחות להפגנות. היה לנו חשוב לעבוד עוד ועוד, להחזיר כספים והלוואות שדחינו. חשבנו, לתומנו, שהממשלה מבינה שמה שהיה – לא יהיה יותר. שהקורונה הראתה עד כמה שברירית יכולה להיות כלכלתה של מדינה אם פוגעים בליבה הפועם.והנה, דומה שלא למדנו דבר. שר האוצר מתנגח בהסתדרות שמנגד מכריזה על שביתה, איום הסגר בחגים עולה ויורד מדי יום, מערכת החינוך מקרטעת בין ימים שבהם הילדים נמצאים בבית הספר לבין ימי לימוד בבית ובמקביל, אותם עצמאים שמהם מצופה שימשיכו לעבוד ולפרנס ממשיכים לשלם את תשלומי האגרות, הארנונה והביטוח הלאומי משל אנו חיים בשוויץ וההכנסות לא השתנו כלל.

לכן, דרושה מנהיגות חדשה מקרב העצמאים. לא פוליטיקאי כזה או אחר שידבר בשמנו. לכולם היתה הזדמנות. חלק מהדוברים בעדנו היו שרי אוצר וכלכלה. היו להם כל הכלים לשנות את מצבנו. לא חוכמה לבוא ולסייע כשקשה. כשיש תחושה שאנחנו עדר רב של מנדטים ותו לא.

העצמאים זקוקים למנהיגות חדשה שתשנה את כללי המשחק מול כל הגופים שאחראים עלינו ויודעים בעיקר לגבות מאיתנו כסף ולהיעלם ברגע האמת. לכן, אסור לנו להרים ידיים אלא לפשוט שרוולים ולהיכנס למשחק.

פורסם במקור ב״גלובס״ 11.9.20